ככל שהלכה והעמיקה מלחמת "חרבות ברזל", העסיקה את החברה הישראלית מילה אחת מרכזית: הקונספציה. בתחילה חיפשנו אותה בכשלי המודיעין, לאחר מכן בעיוורון המבצעי ובשאננות המערכתית. אלא שלאט לאט התגלתה אמת עמוקה ומטרידה הרבה יותר: במובנים רבים יותר משהקונספציה הייתה ביטחונית היא הייתה מוסרית. קיימת נטייה לפטור מסמכים ערכיים כמו "רוח צה"ל" או "הקוד האתי" כטקסטים תיאורטיים, אך המציאות מתברר, הפוכה לחלוטין. המסמך הזה הוא לא פחות מ"מערכת ההפעלה" היסודית ביותר של צה"ל.

המצב החדש שבו החל תהליך ההפנמה שהקוד האתי שהפעיל את צה"ל לאורך שנים ארוכות כבר לא יכול להמשיך להתקיים, הביא את אנשי "תורת המדינה" להבין שבית המדרש חייב לנסח חלופה. הרב קובי יקיר והרב יאיר קרטמן הקדישו את השנתיים האחרונות, לפירוק והרכבה מחדש של הקוד המוסרי של צה"ל, והוציאו לאחרונה את המסמך המקיף "משיב הרוח לצה"ל".

הדוקטרינה הישראלית קידשה במשך שנים את המושג "מלחמת אין ברירה" – הצבא יוצא לפעולה רק כשהסכין מונחת על הצוואר. החלופה מציעה לשנות את עילת היציאה למלחמה, ולהכניס את המושג "מלחמת מצווה". מלחמת המצווה הראשונה היא 'עזרת ישראל מיד צר' – ברגע שיהודים מותקפים רק בשל היותם יהודים, כל ישראל מחויבים להיחלץ להגנתם באופן אקטיבי, מבלי לחכות שהסכין תונח על הצוואר.

בפרשתנו מוזכר האיסור של כהן בעל מום לעבוד במקדש, ולאוזן המודרנית הדברים צורמים לפעמים. אנחנו רגילים להתחשבות ויחס שוויוני עד כמה שאפשר כלפי בעלי מום או נכים – וכאן התורה אומרת שבעל מום אינו יכול להיות חלק מעבודת המקדש. בדומה לזה אנחנו רואים בדיני טומאה וטהרה, שאין חשיבות לכוונה של המטמא או הנטמא, והמציאות היא הקובעת.

בעולם הלימוד היום מחלקים בין 'חפצא' ל'גברא' – בין משהו שתלוי בחפץ, או במה שקרה בפועל, לבין משהו שתלוי באיש, במה שהוא עשה או אפילו במה שהתכוון ורצה לעשות. ובאמת – צריך לשים לב ששני הדברים קיימים בחיים שלנו כל העת. גם בעולם המודרני – אדם שלא הצליח לעשות משהו – גם לא יצליח למכור את מעשה ידיו ולקבל על זה כסף.

בבית המקדש שתי המגמות הללו באות לידי ביטוי: מן הצד האחד – המקדש הוא אולי המקום בו כוונת הלב תופסת הכי הרבה מקום במצוות התורה; ומן הצד השני – במקדש חשובה לנו תוצאה יפה, העושר וההצלחה תופסים הרבה מקום, הטומאה והטהרה – שבהן המציאות קובעת ולא כוונת הלב – מרכזיות מאד במקדש. שנזכה לשלב בחיים שלנו את כוונת הלב – יחד עם החתירה להצלחה והישגים ממשיים!

לשון משתלחת, משנה כלכלית חדה והערצה גלויה ליהדות ולישראל: חוויאר מיליי מנסה לקדם את "הסכמי יצחק" ורוצה לגייס לצד ישראל את אמריקה הלטינית. נשיא ארגנטינה הוא חסיד אומות העולם במלוא מובן המילה, ואפילו יותר מכך: הוא מצוי כעת בעיצומו של תהליך גיור, מינה את רבו לשגריר ארגנטינה בישראל, ובביקורו בארץ הוא ביקר בין השאר בכותל המערבי ובישיבת חברון.

היוזמה החדשה והמסקרנת ביותר שלו היא "הסכמי יצחק". ברמיזה ברורה ל"הסכמי אברהם", שהוביל טראמפ ונועדו לחבר בין מדינת ישראל למדינות ערביות שונות, פועל כעת מיליי ליצור סדרת הסכמים בין ישראל למדינות אמריקה הלטינית. ההסכמים הם ניסיון לבסס תשתית ארוכת טווח של שיתוף פעולה אזורי, הנשען גם על תמיכה אמריקאית.

ד"ר אלי דוד מסביר כי גם במובן הכלכלי, מיליי שואב השראה ישירה מעשרת הדיברות. לדבריו, מדיניות רווחה המבוססת על מיסוי כבד וחלוקת עושר מחדש הורסת את התמריץ לעבוד. מסקנתו של מיליי ברורה: הגורם למשבר הכלכלי של ארגנטינה היה שהמערכת עברה על שני איסורים מרכזיים – "לא תחמוד" ו"לא תגנוב".

הוא עוקף צנזורה, מדלג בקלילות מעל מחסומי ההיגיון והשפה, ומתגלה כאחד מנשקי התודעה האפקטיביים כנגד ישראל. בזמן שאנחנו מתייחסים לאיורים כקישוט, בעולם הערבי קריקטורות הן מנוע הסתה ולוחמה פסיכולוגית משומן. על פי נעם בנעט, מומחה לשפת הקריקטורות במזרח התיכון — ישראל כבר לא יכולה להרשות לעצמה שלא להכניס את כלי העבודה הזה למערך ההסברה שלה.

כשנעם בנעט, מומחה לשפת הקריקטורות במזרח התיכון ויוצר ההסכת "אֻסְכֻּת", נתקל לפני כשנה באיור שעלה באתר הרשמי של המנהיג העליון דאז של איראן עלי חמנאי אשר תיאר את קמפיין ההרעבה השקרי ברצועת עזה, הוא ביקש לערוך אותו כחלק ממסע הסברה שנועד לקעקע את שקרי חמאס.

"התחלתי להתכתב עם פלטפורמת AI, הוספתי את העריכה שלי לאיור ואז הצ'אט תיקן אותי והתחיל להתווכח איתי שהאיור אכן משקף הרעבה אמיתי ברצועת עזה. לקח לי זמן להוכיח לו שזה לא נכון והכל על בסיס איור אחד". באיור המדובר מופיעות ידיים שדופות המחזיקות סיר בישול ריק ומפנות אותו כלפי השמיים בתחינה לאוכל. "מדובר ביצירה של חַסַן רוֹח אל-אַמִין האיראני", מסביר בנעט, "הידוע בציורי שמן טעונים רגשית. ציוריו מתארים רגעים דרמטיים ומוכרים מהעבר של האסלאם ויוצרים אפקט תודעתי מאוד חזק".

"לכל ארגון טרור יש את קריקטוריסט הבית"

כשרובנו נתקלים באיורים וקריקטורות אנו מתייחסים אליהם כדבר נחמד וצבעוני, לעתים אף עוקצני. אולם אם יש מקום שבו העולם הזה פורח ומתפתח זהו העולם הערבי והמוסלמי שבו הקריקטורות מאוד פופולריות וחתרניות, כאשר חיצי הביקורת החדים מופנים רבות לכיוון ישראל ומהווים חלק בלתי נפרד במערך ההסתה והלוחמה הפסיכולוגית נגדה.

"יש בדיחה סובייטית שבה אדם מסתובב במוסקבה וצועק 'גנב! מושחת!' והקג"ב מיד בא לעצור אותו על כך שהוא מאשים את המנהיג בשחיתות. וכשהוא מתגונן ואומר שהוא כלל לא ציין את שמו של המנהיג, עונים לו שעדיין ברור לכולם למי הוא התכוון. כך בדיוק פועלות קריקטורות, לפחות הטובות המוצלחות. הן לא מאכילות את הקורא או הצופה אלא פשוט מעבירות מסר, לא פעם בצורה טובה יותר מאשר מאמר דעה שלם. היום לכל ארגון טרור יש את קריקטוריסט הבית שעוזר להעביר מסרים ולקבע נרטיבים".

"מאוד. ברחוב הערבי הממוצע משוכנעים שישראל פתחה במלחמה ב-8 באוקטובר באופן יזום. מה שקרה יום קודם לכן נעלם ולקריקטורות יש חלק מאוד גדול בזה. ניתן לראות לא מעט קריקטורות שממש עומדות בגדר של הסתה לרצח או כאלה שמעודדות פיגועים. ואני חושב שהשימוש ההולך וגובר בקריקטורות בעולם הערבי רק מעיד כמה זה פופולרי, משמעותי ומשפיע. יש לזה ביקוש גדול ולא רק ארגוני טרור משתמשים בזה אלא גם מדינות כמו איראן וכמובן הרשות הפלסטינית."

מה מסתתר כמה קילומטרים מזרחית לגבול רמת הגולן, עמוק בתוך שטח סוריה? עיר מחוז יהודית ענקית, חצובה כולה בבזלת שחורה. מסע אל העיר נווה – הלב הנשכח של הבשן היהודי.

העיר היהודית מעבר לגדר

כשאנחנו מביטים היום מזרחה מרמת הגולן אל עבר מישורי הבשן הסוריים, אנחנו רואים בעיקר שטח עוין. אבל ההיסטוריה הגיאוגרפית של המרחב הזה מספרת סיפור אחר לחלוטין. במרחק קצר מהגבול של ימינו, שוכנת העיר הסורית נווה (Nawa). מה שרבים לא יודעים, זה שלאורך התקופה הרומית והביזנטית, נווה לא הייתה סתם עוד כפר – היא הייתה מטרופולין יהודי שוקק חיים.

חז"ל הכירו היטב את תלמידי החכמים של האזור, וכינו אותם בתלמוד בתואר המכובד "רבנן דנוה". אפילו אוסביוס, מראשוני אבות הכנסייה הנוצרית, נאלץ להודות בכתביו שנווה היא "עיר גדולה של יהודים". מדובר היה בקהילה חזקה שחייתה את חייה במרחב שבין הגולן לחורן.

סודות חרוטים בבזלת

עד היום, משולבים בתוך בתי העיר הסורית שרידים של בית כנסת מפואר בן למעלה מ-1,500 שנה. החוקרים שמצאו את השרידים נדהמו לגלות משקופי ענק עשויים מאבן הבזלת השחורה האופיינית לאזור, שעליהם מגולפים כל הסמלים של קהילה חיה.

על האבנים מופיעים בבירור שופר, מחתה (כלי לאיסוף גחלים וקטורת בבית המקדש), ארבעת המינים ואשכולות ענבים. אחד הממצאים המרהיבים ביותר הוא משקוף מהמאה הרביעית או החמישית לספירה. חרוטות עליו שתי מנורות שבעת קנים, עיטורי גפנים עשירים, ובמרכזן תבליט של "קונכייה" ששואבת את העין של המתבונן אל המקום שבו כנראה עמד ארון הקודש.

הכתובת ששברה שתיקה

כדי לא להשאיר שום מקום לספק, נמצאה במקום גם כתובת עתיקה בשפה הארמית. הכתובת מדברת בפירוש על "בית ארונא" – מונח עתיק ומרגש שמשמעותו היא "הבית של ארון הקודש". הכתובת הזו היא כמו דרישת שלום ישירה ממתפללי בית הכנסת של נווה, שביקשו להנציח את תרומתם למקום הקדוש.

האבנים העתיקות בנווה אומרות משפט אחד ברור: הבשן היהודי הוא שכבה עתיקה ועמוקה של היסטוריה יהודית. המורשת הזו מונחת שם בתוך קירות של בתים סוריים. אם אנחנו לא נדבר עליה ולא נספר את הסיפור שלה בקול – אחרים ישמחו למחוק אותה בשקט.